ילדים בדרך

​קרוב לעשור שחיכיתי לרגע הזה. התכוננתי, חלמתי, התפללתי, יכולתי לראות אותו, להרגיש אותו ועדיין – ברגע הזה, בו הבכי של אלכס סימן על שאיפת האוויר הראשונה שלה, הבנתי שלא רק אלכס נולדה באותו רגע, גם אני. לרגע אחד, כל השנים שקדמו ללידה שלה הרגישו כמו צינור צר שבסופו נפתח פתאום אוויר, גם עבורי. ושם, בתוך חדר קטן בטביליסי, הבנתי שהדרך הזו עיצבה אותי יותר מכל דבר אחר שעברתי בחיי.

​

ובדיוק כמו אלכס שלי, גם הספר הזה נולד מתוך מסע ארוך ומטלטל.
מסע מלא בדמעות, תקווה, טיפולים, אובדנים, החלטות קשות, החלמה, זוגיות, ופונדקאות.

זה המסע האישי שלי, אבל הוא לא עליי. הוא על כל הנשים (וגם הגברים) שצועדים במסע הזה. שרק התחילו, שאולי נמצאים בו כבר שנים וגם למי שסיים אותו כבר ומחפש מלים למה שעבר. הספר הזה הוא הזדמנות לתת קול, לפרק את השתיקה ובעיקר הוא הדבר הזה שכל כך חיפשתי ורציתי כשאני הייתי שם, בעיצומה של הדרך הזה ולא ידעתי מה לשאול ואת מי, ובעיקר לא הבנתי כמה אני לא לבד.

​

אני לא מומחית פוריות, אני לא רופאה, אבל אני מומחית במסע. בחוויה. מומחית של כאב אם תרצו, אבל גם של תקווה. של תחושת תסכול עצומה וגם של הגשמה. אני הילדה שכל חייה חלמה להיות אמא, תכננה את האימהות שלה (שלא לומר באובססיביות), הילדה שבאותה נשימה תמיד החזיקה את השאיפה להיות מושלמת, את תנאי החיים הזה – שכל דבר שאני עושה חייב להיות מושלם אחרת אין לו קיום, או הצדקה ואז פגשה את החיים עצמם.

 

הבנתי שהמושלמות שרדפתי אחריה כל החיים לא הייתה אפילו שלי - היא הייתה שאיפה לחיים שלא מתבלגנים. אבל החיים מתבלגנים, והאימהוּת אפילו יותר ולא, הם לא עוצרים לשאול אותנו אם זה בסדר. והמסע הזה הכריח אותי לגדול לתוך גרסה חדשה שלי - לא מושלמת, אלא שלמה.

​

אז זה לקח לי כמעט עשור ואינספור מהמורות בדרך, אבל במבט לאחור אני מבינה שלא יכולתי ללכת בשום דרך אחרת כנראה, פרט לדרך הזו שלי. להקשיב לקצב הלב שלי, להגדיר את גבולות הגזרה שלי ולהביא חיים לילדה שלי, אבל גם לאמא שהפכתי להיות.

​