גם אני הייתי שם

הגוף זוכר חוויות, אבל האמת היא שלא פחות ממנו גם הלב זוכר. אני יודעת את זה היום בוודאות, כי גם אם הזמן עבר, גם אם החיים המשיכו הלאה, יש מחשבות ותחושות מהתקופה ההיא שלא באמת עזבו אותי. אני עדיין זוכרת את הרגעים של לקום בבוקר עם מחשבה על הטיפולים, ואת הרגעים שבהם הלכתי לישון עם אותן מחשבות בדיוק. אני זוכרת איך הכל נצבע דרך זה - הימים, התוכניות, הגוף, מצב הרוח, אפילו האופן שבו הסתכלתי על העולם ועל עצמי.

מי שלא הייתה שם אולי תתקשה להבין עד כמה טיפולי פוריות הם לא רק עניין רפואי. הם לא מסתכמים בזריקות, בדיקות דם, אולטרסאונדים, שאיבות, החזרות או המתנה לבטא. הם נכנסים ללב. הם מתיישבים במחשבות. הם הופכים להיות מין נוכחות קבועה שמלווה אותך לכל מקום. גם כשאת ממש מנסה לתפקד כרגיל, גם כשאת מחייכת, גם כשאת נראית בסדר - בפנים יכול להתחולל סערה שאף אחד לא באמת רואה.

אני זוכרת היטב את רכבת ההרים הרגשית הזאת. את הימים שבהם לרגע אחד הייתי מלאה בתקווה, כמעט משוכנעת שאולי הפעם זה יקרה, שאולי הנה, אני סוף סוף מתקרבת למה שכל כך רציתי. ואז, כמעט בלי אזהרה, הגיעו רגעים של נפילה. פחד. דריכות. חשש לגעת בכלל בתקווה הזאת, כאילו אם אתן לה יותר מדי מקום - האכזבה תהיה בלתי נסבלת.

וזה אולי אחד המקומות הכי קשים במסע הזה: הפחד לקוות מתערבב כל הזמן עם הפחד להתאכזב.

את רוצה להאמין שזה יצליח, כי בלי אמונה קשה להמשיך. אבל את גם מפחדת להאמין, כי כבר למדת כמה כואב ליפול. כמעט מעליב. אז את חיה בתוך מקום ביניים כזה, לא באמת מצליחה להירגע, לא באמת מצליחה לשחרר. כל סימן קטן בגוף מקבל משמעות. כל תוצאה יכולה להפוך יום שלם. כל המתנה מרגישה כמו נצח. וכל פעם מחדש את נדרשת לגייס כוחות לעוד סבב, לעוד בדיקה, לעוד תשובה, כשאין לך באמת מושג איך הלב שלך יעמוד בעוד אכזבה אם היא תגיע.

אני זוכרת גם את המחשבות שלא עזבו אותי. מחשבות שחזרו שוב ושוב, לפעמים בקול רם ולפעמים רק בלב:  למה זה לא קורה? מה לא בסדר אצלי?

למה הגוף שלי לא עושה את מה שהוא ״אמור״ לעשות?

כמה זמן עוד אחזיק ככה? ומה אם זה לא יצליח?

אלו מחשבות קשות. שקטות לרוב, אבל קשות מאוד. והן לא נשארות רק ברמת השכל. הן מחלחלות פנימה. לתחושת הערך. לנשיות. לזוגיות. לאופן שבו אישה מסתכלת על עצמה. פתאום משהו שהיה נראה כל כך טבעי, כל כך מובן מאליו לאחרים, הופך למאבק. ויחד איתו מגיעות גם תחושות שלא תמיד נעים להודות בהן: כישלון, תסכול, קנאה, כעס, אשמה, בושה, בדידות.

אני חושבת שאחד הדברים הכי מכאיבים במסע הזה הוא שהוא קורה לעיתים קרובות בתוך עולם שממשיך כרגיל. בחוץ החיים נמשכים. אנשים סביבך נכנסים להריון, יולדים, מדברים בחופשיות על משפחה, על ילדים, על ״בקרוב אצלכם״, לפעמים בלי להבין בכלל מה המילים שלהם מעוררות. ואת, בתוך כל זה, מנסה להחזיק את עצמך. מנסה להמשיך לעבוד, לתפקד, להיות נוכחת, בזמן שבפנים יש חלק שכל כולו עסוק בכאב, בהמתנה, ובשאלה אחת גדולה שאין עליה תשובה ברורה.

ויש גם עייפות במסע הזה. עייפות עמוקה. לא רק של הגוף, אלא של הנפש. עייפות מלהחזיק את עצמך. מלהסביר. מלהסתיר.  עייפות מלשמוע עצות שלא ביקשת. מלהיות חזקה כשאת בכלל לא מרגישה חזקה. מלהעמיד פנים שהכל בסדר כשבפנים את מתפרקת.

אני כותבת את זה היום ממקום שיודע כמה החוויה הזאת יכולה להשאר בגוף ובלב גם הרבה אחרי. ואני כותבת את זה בעיקר כי אני יודעת שיש עכשיו נשים שקוראות את המילים האלה ונמצאות בדיוק שם. בתוך הפחד. בתוך התסכול. בתוך התחושה שהן כבר לא יודעות אם מותר להן לקוות או שעדיף לא להרגיש כלום.

אז בשביל כל אותן נשים, הנה משהו שאני כל כך הייתי צריכה לשמוע אז: אתן לא לבד.

את לא לבד אם את מפחדת לקוות. את לא לבד אם את כבר עייפה מלהיות אמיצה. את לא לבד אם את מרגישה שהתהליך הזה מערער אותך. את לא לבד אם יש ימים שבהם את מרגישה שאת פשוט לא יכולה יותר לשמוע אף מילה טובה או מעודדת. ואת גם לא לבד אם לצד כל זה, עמוק בפנים, עדיין נשאר בך ניצוץ קטן שמסרב לוותר.

הכאב הזה הוא אמיתי. הבלבול הזה הוא אמיתי. רכבת ההרים הזאת היא אמיתית. ואת לא חלשה כי קשה לך, את אנושית. את אישה שנמצאת בתוך מסע מטלטל, עמוק, תובעני, כזה שנוגע במקומות הכי רגישים של הלב.

אולי אין משפט אחד שיכול להעלים את הקושי הזה. אבל לפעמים יש כוח גדול בעצם הידיעה שמישהי אחרת הייתה שם, זוכרת, ומבינה מבפנים. לא מבחוץ, לא בתיאוריה, אלא באמת. זו כוחה של קהילה. זה כוחן של נשים.

אני הייתי שם. ואני זוכרת. את לא לבד במסע הזה.